<h1>המכתם — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] בהמת ארנונא. פי' שיש לו לגוי מס עליה, כדאמרינן [ב"ב ח' ע"א] ארנון וגלגלת. פטורה מן הבכורה. משום ובכורות בקרך וצאנך אמר רחמנא [דברים י"ב] ולא שיד גוי באמצע. ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. והרב בעל השלמה ז"ל כתב. מסתברא דחייבת היכא דמצי מסלק ליה, דהא ללישנא קמא בגמרא אקשי' ליה (מהכא) [מהא] דתניא חייבת ושני ליה דמצי מסלק ליה. והיינו דלא חש תלמודא לאקשויי ללישנא בתרא, משום דאקשי ללישנא קמא מההיא מתני', וללישנא בתרא ליכא לתרוצי מידי. ויש מפרשים דבההיא מתניתין דתני חייבת לא קתני אלא ארנונא, וללישנא קמא הוה ס"ד דבבהמה וללישנא בתרא מוקי לה בעיסה. ולאו מילתא היא, דבכריתות תניא בהדיא בהמת ארנונא. וכן כתב בספר הישר.
[פסחים ו' ע"א] עיסת ארנונא חייבת בחלה. פי' אפילו אין בחלקו של ישראל שיעור חלה אלא בכולה עם חלק הנכרי. והיינו דלא יהיב טעמא דחיוב עיסה משום דאפשר למיפלגה בלישה, כדעביד התם ביום טוב [ביצה כ"א ע"א], דלאותו הטעם יראה דוקא כשיש בחלקו של ישראל שיעור חלה הוא שחייבת. ויש מפרשים ארנונא לשון שותפות כדכתיב [במדבר כ"א] כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי, וקאמר דבשיתוף של גוי בבהמה פטורה ובעיסה חייבת, ולאו מדינא, אלא משום דעיסה לית לה קלא, וסברי דידיה היא וקא מפקע לה מחלה. ויש להקשות על זה הפירוש מן הירושלמי [חלה פ"ג ה"ה] דקתני העושה עיסתו עם הנכרי פטור מן החלה. ויש לתרץ דהתם איירי שהגוי עומד שם עליו והכל יודעין שיש לו חלק בה ואין שם חשד דסתם גוי מיפעא פעי. והר"ם ז"ל [הלכ' בכורים פ"ו ה"ט] כתב העושה עיסתו עם הנכרי אם יש בחלקו של ישראל שיעור חלה חייבת ואם לאו פטורה.
<h2>דף ה:</h2>
[פסחים ה' ע"א] ואימא לרבות ליל ארבעה עשר. כלומר שיהא אסור מן התורה. אך חלק. פי' רש"י שמתחלף בח"ץ כלומר חצי היום, באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ הל"ק ומ"ר זנש"ת. וי"מ דאך הוא מיעוט, ובא למעט חצי היום שריבה.
<h2>דף טו.</h2>
[פסחים ה' ע"א] ואימא לרבות ליל ארבעה עשר. כלומר שיהא אסור מן התורה. אך חלק. פי' רש"י שמתחלף בח"ץ כלומר חצי היום, באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ הל"ק ומ"ר זנש"ת. וי"מ דאך הוא מיעוט, ובא למעט חצי היום שריבה.
<h2>דף יח:</h2>
[פסחים ד' ע"ב] ניחא ליה לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. ואף על גב דאמרינן לקמן בגמרא [י' ע"ב] ככר בפי נחש אין מחייבין אותו להביא חבר להוציאו, דבגופיה אטרחוה רבנן בממוניה לא אטרחוה. איכא למימר דדילמא שאני התם דצריך הוצאה מרובה להביא חבר, וכולי האי לא אטרחוה רבנן. ויש להקשות דהכא אמרינן ניחא ליה לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה, והתם במציעא בפ' אלו מציאות [ב"מ כ"ט ע"ב] אמרינן גבי מציאה דאם מצא ספר לא ישאילנו לאחר פשיטא אין השואל רשאי להשאיל מהו דתימא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה קא משמע לן. ויש לומר דנהי דניחא ליה שהוא עצמו יעשה מצוה בממונו, אבל אין רצונו שאחרים יעשו מצוה בממונו אלא אם כן נטלו רשות ממנו, אבל שלא מדעתו כי התם לא.
<h2>דף כז.</h2>
ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד. פי' משום דקודם טבילה לא מצי למימר וציונו, דאינו גר עד שימול ויטבול. אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומחייבי לברוכי להפריש חלה. כתב הרב בעל השלמה ז"ל דלא היה צריך הרב אלפסי ז"ל להביא זה, שמפורש הוא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] שכל הטמאין חוץ מבעל קרי מותרין בדברי תורה ותפלה. והאי דלא אוקמה הרב בטבילת בעל קרי, משום דסבירא ליה לרב ז"ל כשם שמותר בעל קרי בדברי תורה כך מותר בברכות, ואף אם יהיה אסור בתפלה כמו שכתב הרב ז"ל בפרק מי שמתו משמיה דרבינו האיי ז"ל. ועיקר הדבר כי הרי"ף לא דיבר אלא במי שחייב טבילה בזמן הזה, כגון נדה, אבל בעל קרי אינו צריך טבילה בזמן הזה אפילו לתפלה, וברחיצת תשעה קבין סגי, ולרחיצת תשעה קבין לא בעי ברכה.
כתב הריא"ף ז"ל הני מילי בחלת ארץ ישראל דחלה דאורייתא היא וכו'. כמו שכתוב בהלכות. גרסינן בבכורות פרק עד כמה ישראל [כ"ז ע"א], אמר רבה תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות, רב חמא יהיב ליה לשמעיה, אמר שמואל תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, ואמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. ואמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו. והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. אמר רבא הלכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש (מנא) [מסא] ושדיא (אנורא) [בתנורא] והדר מפרשה חלה [אחריתי], כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. אבל חלת חוצה לארץ דמדרבנן היא, ואינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו, אופין אותה לכתחלה, ואוכל אותה כהן קטן. ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר' אליעזר. והר"ז ז"ל כתב דאפילו כי ליכא כהן קטן אם יש שם כהן גדול יכול לטבול לקרויו ולאכול חלת חוצה לארץ. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל [הלכ' בכורים פ"ה, הי"א]. אבל במקומות שמפרישין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, אותה של כהן מותרת אפילו לגדול אף על פי שלא טבל לקרויו, שהרי אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואותה של אור נשרפת כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת. ואף (על פי) אותה של אור אם יאכילנה לכהן קטן או לגדול שטבל לקרויו אין זקוק להפריש אחרת. איפשר לומר דהאי כהן קטן דקאמרינן דאוכל חלת חוצה לארץ, הוא קטן פחות מבן תשע שנים, שכן כתב הר"ם ז"ל בהלכות טמאות אין שכבת זרע של קטן פחות מבן תשע מטמא.
